פסק-דין בתיק בש"א 6477/09

           על החלטת בית המשפט המחוזי בעניינו, הגיש המערער הן ערעור בזכות (ע"א 4426/09) והן בקשת רשות ערעור (4073/09). הרשמת גאולה לוין קבעה כי הדרך להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי היא רק באמצעות בקשת רשות ערעור ולכן הורתה על מחיקת הערעור בזכות מן הרישום. המערער חויב בהוצאות בסך 5,000 ש"ח. על החלטה זו של הרשמת מונח הערעור שבפניי.

ההליכים המשפטיים הקודמים

1.         בין המערער למשיב התנהלה בוררות לפני עו"ד בנימין הרץ, ובסופה ניתן פסק בורר. המערער הגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה לביטול פסק הבורר, בטענה כי הבורר פעל ללא סמכות וכי פסק שלא בהתאם לדין. המשיב טען כי הבקשה הוגשה לאחר חלוף המועד הקבוע בחוק הבוררות ודינה סילוק על הסף, ועל כן נדרש בית המשפט המחוזי לשאלת המועדים. עיקר המחלוקת בשאלת המועדים עניינה האם ימי פגרת הקיץ באים במניין הימים הקבועים בסעיף 27 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק). סעיף זה קובע:

"(א) לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, על ידי הבורר או על ידי בעל-דין, העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו..."

בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' ברון) קבע כי ימי הפגרה באים במניין הימים, ועל כן הוגשה בקשת הביטול באיחור. כפועל יוצא מכך, דחה בית המשפט את בקשת הביטול, אישר את פסק הבוררות וחייב את המערער בהוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח.

2.         כנגד פסק הדין הוגשו, כאמור במקביל, שני הליכים: הליך של בקשת רשות ערעור וכן הליך של ערעור בזכות. לאחר הגשתם נשלחו הודעות על קביעת עירבון בכל אחד מן התיקים. המערער ביקש כי מזכירות בית המשפט תאחד את שתי הודעות העירבון כך שישולם סכום עירבון אחד, אשר יכסה את שני ההליכים. אגב בחינת בקשה זו, התעוררה השאלה מהי הדרך הדיונית להשיג על פסק דינו של בית המשפט המחוזי - האם בדרך של ערעור בזכות או שמא בדרך של בקשת רשות ערעור.

3.        לטענת המערער ההשגה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הנה בדרך של ערעור בזכות. לטענתו, עיקר ליבו של פסק הדין דן בעניין המועדים, אשר הינו חיצוני לענייני הבוררות, ומכיוון שהחלטת בית המשפט המחוזי עסקה בתקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולא בחוק הבוררות או בתקנות שהותקנו מכוחו אין להחיל את ההוראה שבסעיף 38 לחוק הבוררות, שלשונה:

"החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט תשי"ז-1957; החלטה של רשם לפי חוק זה ניתנת לערעור לפי סעיף 8(ב) ו-(ד) לפקודת הרשמים, 1936."

 לשיטת המערער, החלת מועדי הפגרה זרה להליך הבוררות והחלטת בית משפט קמא כי ימי הפגרה אינם חלים נעשתה שלא במהלך ניהול הבוררות.

4.         המשיב, מאידך, סבר כי הדרך הדיונית הנכונה להשיג על פסק הדין היא בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור. לשיטתו, מאחר שפסק הדין ניתן במסגרת בקשה לביטול פסק בורר - הליך שהוגדר במפורש בחוק הבוררות, הרי שהמקרה חוסה תחת סעיף 38 לחוק, וממילא יש למחוק את הערעור שבזכות.

החלטת הרשמת

5.        הרשמת גאולה לוין לא מצאה כל יסוד לטענת המערער לפיה פסק הדין של בית המשפט המחוזי אינו כפוף לסעיף 38 לחוק הבוררות. הרשמת קבעה כי פסק הדין ניתן באחד העניינים בהם מוענקת בחוק הבוררות סמכות דיון מפורשת לבית המשפט - עניין של בקשה לביטול פסק בורר (סעיף 24 לחוק). הרשמת קבעה כי החלטה של בית המשפט בעניין זה, תהא הנמקתה אשר תהא, היא החלטה "לפי" חוק הבוררות, ובהתאם לסעיף 38 לחוק, והשגה עליה תיעשה ברשות בלבד. הרשמת אף קבעה, למעלה מן הצורך, כי לדעתה, המשיב אף צודק בטענתו כי תוכן ההחלטה עוסק בענייני בוררות, מאחר שההחלטה עוסקת בעניין מועדים, עניין המוסדר בסעיף 27 לחוק. מדובר, אם כן, בשאלה דיונית במסגרת דיני הבוררות עצמם, ולכן חל סעיף 38 לחוק הקובע השגה בדרך של בקשת רשות ערעור.

6.        אשר על כן, קבעה הרשמת כי הערעור שהוגש כערעור בזכות יימחק מן הרישום. על החלטה זו הוגש כאמור הערעור שלפני.

טענות המערער

7.        תמצית טענת המערער היא כי חוק הבוררות, ובכללו סעיף 38, יסודם במהות ולא בפרוצדורה. סעיף 38 לחוק קובע מפורשות כי הגשת ערעור "לפי חוק זה" תהיה ברשות. לשיטת המערער, אין נושא ימי הפגרה, שהיווה לדידו את עילת דחיית בקשת הביטול בבית המשפט המחוזי, בעל זיקה מהותית לניהול הבוררות.

8.        לשיטת המערער, יש לפרש את הוראת החוק "לפי חוק זה" המופיעה בסעיף 38 כך שהוא חל על החלטות לפי חוק הבוררות ולפי תקנות של חוק הבוררות ואין להחילו על החלטות לפי תקנות אחרות. לטענת המערער עסקה החלטת בית המשפט המחוזי בתקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולא בתקנות ו/או בחוקים "לפי חוק הבוררות", ומכאן הוא מסיק כי אין להחיל את ההוראה בסעיף 38 לחוק על עניינו. מכאן, שהערעור על החלטת בית המשפט המחוזי צריך להיות בזכות ולא ברשות.

דיון והכרעה

9.        לאחר עיון בעמדת המערער ובחומר שלפניי, באתי לכלל מסקנה כי לא ניתן להשיג על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בדרך של ערעור בזכות, ולכן דין הערעור להדחות. תמימת דעים אני עם הרשמת, כי פסק הדין נשוא הערעור הוא בבחינת החלטה לפי חוק הבוררות, כמשמעותה בסעיף 38 לחוק. בית המשפט המחוזי החליט לאשר את פסק הבוררות ולדחות את הבקשה לביטולו, וממילא כל שהוביל אותו למסקנה נבלע בה, ומכאן שמדובר בהחלטה "לפי" חוק הבוררות. הדרך להשיג על החלטה לפי חוק הבוררות היא בדרך של בקשת רשות לערער, קל וחומר משאומצה גישה מרחיבה בפסיקה לעניין הוראת סעיף 38. כך, בעניין ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר (טרם פורסם, 5.8.2003) כתבה השופטת א' פרוקצ'יה:

"סעיף 38 לחוק הבוררות חל הן על פסקי דין של בית המשפט הניתנים בהליכים המוגדרים במפורש בחוק הבוררות, והן על פסקי דין בעניינים אחרים של בוררות שאינם בגדר הליכים כאלה ובלבד שבמרכזם עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות. הדבר חל הן על הליכים שבטרם מתן פסק בורר, והן על הליכים לאחר נתינתו, הכל בהתאם לעניין".